(הקדמה)
פרשה רביעית נזכר בה איך שאלו ישראל מלך ושחרה אף שמואל עליו ומשפט המלך, ואיך הלך שאול לשאול משמואל על דבר האתונות, ואיך משחהו שם והאותות שנתן לו על המלוכה. תחלתה ויהי כאשר זקן שמואל, עד ויזעק שמואל את העם וגו׳, והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:

השאלה הראשונה באמרו והיה כאשר זקן שמואל וישם את בניו שופטים לישראל ואמרו אליו ישראל הנה אתה זקנת והוא אמר על עצמו ואני זקנתי ושבתי וגו׳, ואם היה כמו שזכרו חז״ל (תענית ה׳ ע״ב) ששמואל חיה נ״ב שנה והיה שנה אחת מעת המשח שאול עד המלכתו בגלגל ושתי שנים אחרי כן מלך על ישראל, היה אם כן שמואל בזמן הזה בן מ״ט שנה או בן חמשים שנה, (אם היו כל ימי שאול מהמשיחה וההמלכה שתי שנים כדברי בעל סדר עולם פרק י״ג) ואיך היה אם כן זקן מאד שבעבורו מנה את בניו שופטים ובעבור זקנתו שאלו ישראל מלך? ובהיות האדם בן מ״ט שנה או חמשים שנה הוא ביותר שלם שבימותיו לדעת ולהבין ולשפוט, כ״ש אם נאמר שמלך שאול שנים רבות כדברי רלב״ג שיהיה א״כ שמואל אצלו בן שלשים או ארבעים שנה בזה הזמן, ואיך היה זקן? כי מה שאחז״ל במסכת תעניות (שם שם) שקפצה עליו זקנה דרש ורחוק הוא, ובביאור הפרשה אוכיח שהיה שאול זקן כמו שמואל ויותר, ואיך אמר על שמואל שהיה זקן ועל שאול שהיה בחור וטוב וכל זה בזמן אחד?

השאלה השנית אם היה שהתורה צותה בהקמת המלך שנאמר (דברים י״ז י״ד) והיה כי תבואו אל הארץ וגו׳, ואמרת אשימה עלי מלך וגו׳ שום תשים עליך מלך וגו׳, ואחז״ל (סנהדרין כ׳ ע״ב) שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, למנות עליהם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה, אם כן איך לא נמשח מלך בישראל עד ימי שמואל? ולמה לא משחו יהושע אחר כיבוש הארץ וחלוקה שהוא היה הזמן הראוי? כ״ש בהיות שלא נשאר אחריו שופט ממונה ממנו, ואיך גם כן בימי השופטים האחרים לא נמנה מלך? והיה גדעון ראוי אליו וכן יפתח ושאר השופטים, ואיך עברו אם כן כלם על המצוה האלהית כל הימים ההם עד ימי שמואל?

השאלה השלישית איך אמר וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך וגו׳? ואיך אמר יתברך על זה כי אותי מאסו ממלוך עליהם והשווה ענין זה לע״ז? באמרו ככל המעשים אשר עשו מיום העלותי אותם ממצרים ועד היום הזה ויעזבוני ויעבדו אלהים אחרים כך המה עושים גם לך, ויאמר שמואל אחר זה ודעו וראו כי רעתכם רבה בעיני ה׳ לשאול לכם מלך, ואם ישראל עשו מה שצותה תורה איך חטאו בו עון פלילי? ואם יהיה דבר רע שאלת המלך איך צותה התורה שיעשו אותו? ובפירוש הפרשה אביא דעות החכמים בזה ואבאר ביטולם:

השאלה הרביעית במשפט המלך שזכר כאן שיקח בנים ובנות שדות וכרמים עבדים ושפחות חמורים וצאנם ובקרם, וזה כי התורה אמרה בפרשת המלך לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל וגו׳, ואם הוא יגזול את עמו ואם יקח את כל אשר לו ונתן לסריסיו ועבדיו הנה היה אם כן סר מן המצוה והיה רם לבבו מאחיו, וכי יש גזל ועושק גדול מזה? ויעבור המלך א״כ בלא תגזול, וכבר כתבו חכמי המוסר שהמלך הגוזל אינו מלך אבל הוא עושק הנקרא בלשונם טיראנ״ו, ואם אמר זה כדי לאיימם ולפחדם [כמו שאמרו חז״ל] (סנהדרין שם) לא היה ראוי שיקרא זה משפט המלך, אבל שיאמר זה יהיה מעשה המלך או עושק וגזל המלך:

השאלה החמשית אם היה שצוה האל ית׳ למשוח מלך בישראל וראה אותו עתה הכרחי (כמו שאמר האל ית׳ לשמואל כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימין ומשחתו לנגיד על עמי ישראל ואושיע את עמי מיד פלשתים כי ראיתי את עמי כי באה צעקתו אלי, שיורה שהיה המלך אז הכרחי להושיע את ישראל ולהלחם עם הפלשתים) אם כן למה לא צוה למשחו מזרע יהודה? שנאמר בו (בראשית מ״ט י׳) לא יסור שבט מיהודה, ושכבר אמר יתברך לשבטים בשאלם מי יעלה לנו בתחלה יהודה יעלה, ולא המליך ממנו ולא מראובן שהיה הבכור ליעקב ולא משבט יוסף שהיה האהוב מהבנים, ומשח מבנימין בלא סבה כלל, והיה יותר טוב שימשח מיד לדוד כי כבר היה כפי דעת חז״ל (סדר עולם פרק י״ג) בן כ״ח שנה, ולמה בחר בשאול שלא התמיד במלכותו שתי שנים?

השאלה הששית מה ראה שמואל לתת לשאול שלשת האותות שנתן לו על דבר המלכות? באמרו בלכתך היום מעמדי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל וגומר וזהו האות הראשון, וחלפת משם והלאה ובאת עד אילון תבור ומצאוך שם שלשה אנשים עולים אל האלהים וגומר וזהו האות השני, אחרי כן תבא גבעת האלהים אשר שם נציבי פלשתים ויהי כבואך שם העיר ופגעת חבל נביאים וגומר וזהו האות השלישי, ועליהם אמר ויהי כי תבאינה האותות האלה לך עשה לך אשר תמצא ידיך כי האלהים עמך, הנה אם כן ראוי שנדע למה נתן שלשה אותות לא פחות ולא יותר מהם? ולמה היו האותות אלה ולא אחרים? ולמה אמר שבבואם יהיה השם עמו? ומה היחס אשר היה לאותם האותות עם ענין המלך? כי עניני הנביאים ודבריהם אין ספק שהם בחכמה ובדעת.

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

(א) ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שופטים לישראל. הנה חכמינו במדרשות (מ״ש פר׳ ג׳) ובסדר עולם (פרק י״ג) אמרו ששמואל חיה חמשים ושתים שנה, וכאשר חפשתי ההקדמות אשר הולידו מהם זאת התולדה מצאתי׳ ארבעה והם כלם מכח הפסוקים, כי יראה שלא היה ביניהם הדבר מקובל, אבל כפי מה שמצאו בפסוקים והבינו מהם קיימו וקבלו הדבר הזה. וההקדמה הראשונה הוא שעלי הכהן שפט את ישראל ארבעים שנה, וזאת ההקדמה אין ספק בה שפסוק מלא הוא, שנאמר בעלי (סי׳ ד׳ י״ח) וימת כי זקן האיש וכבד והוא שפט את ישראל ארבעים שנה. וההקדמה השנית שנתמנה עלי שופט על ישראל באותו יום שעמדה חנה להתפלל ולבקש מה׳ שיתן לה זרע אנשים, והוכיחו זה ממה שאמר שמה (סי׳ א׳ ט׳) ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה׳ וגו׳, ודרשו חז״ל (ילקוט ח״ב דף י״ב ע״ד) ישב כתיב מלמד שבאותו יום מנו אותו כהן גדול, ואמרו שהיה אז התחלת היותו שופט: וההקדמה השלישית היא שישב הארון בקרית יערים עשרים שנה, והוכיחו זה מהפסוק שאמר (סי׳ ז׳ ב׳) ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה וינהו כל בית ישראל אחרי ה׳: וההקדמה הרביעית היא שאחרי שבעה שנים שנמשח דוד למלך על יהודה בחברון (והוא כאשר נמשח על כל ישראל) אז העלה הארון מקרית יערים והניחו בבית עובד אדום הגתי, והנה הוכיחו זה מהפסוק שאמר (שמואל ב ה׳ ד׳) בן שלשים שנה דוד במלכו ארבעים שנה מלך, בחברון מלך על יהודה שבע שנים ובירושלם מלך שלשים ושלש שנה על כל ישראל ויהודה, ומאשר אחרי זה סיפר (שם י׳ ב׳) ויקם וילך דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה להעלות משם את ארון האלהים, גזרו שהיה זה סמוך למלכו על ישראל. ומארבעת ההקדמות האלה הולידו שחיה שמואל נ״ב שנה בזה הדרך, אמרו שכאשר עלי נתמנה שופט שאלה חנה מלפני ה׳ שיתן לה זרע אנשים, ועלי שפט את ישראל ארבעים שנה, הוצא מהם שנה אחת לעיבור חנה, הנה אם כן נשארו תשעה ושלשים שנה שחיה שמואל בימי עלי, וביום שמת עלי נשבה ארון האלהים ועמד שבעה חדשים בשדה פלשתים ומשם הובא לקרית יערים וישב שמה עשרים שנה, הוצא מהם שבעה שנים שמלך דוד על יהודה בחברון בהיותו הארון שמה שכבר היה מת שמואל, הנה נשארו אם כן שלש עשרה שנה שישב הארון בקרית יערים קודם שמלך דוד ביהודה שהיו בימי שמואל, וכאשר תחבר י״ג שנה אלה לתשעה ושלשים שנה מימות עלי היו כלם נ״ב שנה שחיה שמואל: ודעתי נוטה שאין הקדמות האלה צודקות וששמואל חיה שבעים שנה או יותר, כי עם היות ההקדמה הראשונה אין ספק בה, והיא ששפט עלי ארבעים שנה, הנה ההקדמה השנית היא מסופקת מאד, כי לא נתבאר שהיה התחלת המנוי והמשפט כאשר התפללה חנה ובקשה מיי׳ על בנה, ומה שאמר הכתוב ועלי הכהן יושב על הכסא, הוא להודיענו שכן היה מנהגו, ושזה סבב שהרגיש עלי ברבוי התבודדותה ושקולה היתה בלתי נשמעת ויחשבה לשכורה ואמר בעבור זה אליה מה שאמר, לא שיתחייב מזה שאותו יום מנוהו כהן גדול, ואעפ״י שנודה זה הנה לא נודה שאותו היום גם כן מנוהו שופט על ישראל ואפשר יהיה שאותו היום מנוהו כהן גדול ואחר ימים רבים או קודם לזה מנוהו שופט, כי כהן ושופט הם מנויים מחולפים ואין כל כהן גדול שופט ולא כל שופט כהן גדול, והישיבה על הכסא יורה היותו כהן גדול לא שופט, כי אין הישיבה בעזרה לשופטים, אבל למלכי בית דוד ולכהנים גדולים לבד ולא למלכי ישראל ולא לשופטים וכמו שזכרוהו חז״ל (ילקוט שם), והם הוכיחו מזה הפסוק שהיה הישיבה לכהנים הגדולים לבד, עד שיש אומרים שגם למלכי בית דוד לא היתה ישיבה בעזרה כי אם לכהן הגדול בלבד, ומפני זה לא יהיה מהבטל שנאמר שנולד שמואל הנביא שנים רבות קודם שנתמנה עלי שופט לישראל. וגם ההקדמה השלישית אינה מחוייבת, כי היא בנויה על פירוש הפסוק בלתי מקובל אצל המפרשים ובלתי ישר כפי פשוטו, כי אין פירוש הכתוב שישב הארון בקרית יערים עשרים שנה כי אם שאחרי שישב שם עשרים שנה קרה זה שנהו ישראל אחרי ה׳, ומי המונע שישב שם אחרי אותם עשרים שנה שנים רבות אחרות, ויהיה פירוש הכתוב כמו שזכרתי ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה הנה אחריהם וינהו בית ישראל אחרי ה׳, והשכל הישר יורה שזהו המובן והפירוש האמתי, לפי שלא יספר הכתוב הימים אשר ישב הארון בקרית יערים, כי אם כאשר ירצה לספר הזמן שישב שם היה ראוי לעשותו כאשר הסיעו אותו משם, אבל באמצעות הזמן בתוך ספור תשובת העם אחרי ה׳ תהיה ההודעה בלתי ראויה באותו המקום. וגם ההקדמה הרביעית אינה צודקת בהכרח, כי עם היות שמלך דוד שבעה שנים ביהודה קודם שמלך בישראל, הנה לא יתחייב שאותה שנה שמלך בישראל העלה הארון מקרית יערים, ראה הספורים ולא תמצא שנסמך עליית הארון להמלכת דוד על כל ישראל, כי ביניהם זכר אחרי המלכתו שעלה ללכוד עיר ציון וירושלם ושם נאמר (שמואל ב ה׳ ט׳, י׳) וישב דוד במצודה ויקרא לה עיר דוד ויבן דוד סביב מן המלוא וביתה וילך דוד הלוך וגדל ויי׳ אלהי הצבאות עמו וזה יורה זמן רב, עוד אמר (שם שם) וישלח חירם מלך צור מלאכים לדוד וגו׳ ויבנו בית לדוד וגם זה יורה שעבר זמן אחרי המלכתו, עוד סיפר (שם שם) שלקח נשים ופלגשים ושהוליד בנים וגם זה יורה שעבר זמן, ואחר כך ספר המלחמות אשר עשה דוד את פלשתים וזה יורה גם כן שעבר זמן, ואחר כל אמר (שם ו׳ א׳) ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלשים אלף וגו׳ להעלות משם את ארון וגו׳, הנך רואה בעיניך שלא היתה עליית הארון מקרית יערים באותה שנה שמלך דוד על ישראל כי אם אחרי שנים, וכל זה ממה שיעיר ויורה שחשבון סדר עולם אינו צודק ונכון. ואל תתמה בנטותי מדברי סדר עולם כי כבר התאמץ רד״ק להכחיש מה שאמרו בזמן פלגש בגבעה ורלב״ג בדברים אחרים, וגם אני לא אמשוך פי בדבר הזה, כי היו לדעתי שנות שמואל ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואולי כי בא בגבורות ה׳ אלהים שהם שמונים שנה אם נולד עשרה שנים או יותר קודם שנתמנה עלי שופט על ישראל, וכאשר נתחברו לארבעים שנה ששפט ולעשרים שנה שישב הארון בקרית יערים שהיו כלם אחרי מות עלי והיו בימי שמואל יעלו לשבעים שנה, ואחרי זה עוד חיה ימים בימי מלכות שאול, וכל זה יורה אמתת מה שאומר שלא מת שמואל בן נ״ב שנה, ולזה אמר הכתוב שהיה זקן והוא אמר על עצמו ואני זקנתי ושבתי, ובאותם המלות עצמם זכר הכתוב שהיה עלי זקן בהיותו בן תשעים ושמונה שנה, והנה יורה על זה ימי שאול, שאם היה ששמואל לא חיה כי אם נ״ב שנה, אם כן יתחייב בהכרח שהיה שאול יותר זקן משמואל עשרה שנים או יותר, וזה ששניהם מתו כאחד, כמו שאמרו חז״ל (סדר עולם פרק י״ג) שחיה שאול ארבעה חדשים אחרי מות שמואל, ואתה תראה שאחרי שאול מלך איש בושת בנו, והכתוב אמר (שמואל ב ב׳ י׳) שהיה בן ארבעים שנה במלכו והוא היה הבן הרביעי אשר לשאול, ואי אפשר שיהיה שאול בהולידו אותו פחות מארבע ועשרים שנה כי כבר היו לו שלשה בנים ושתי בנות, ואולי היה יותר מזה, והיה שאול אם כן במותו בן ארבעה וששים שנה או יותר, ולפי זה היה יותר זקן שנים עשרה שנה משמואל, ואיך קרא א״כ הכתוב לשמואל זקן ולשאול קרא באותו זמן עצמו בחור וטוב? והיה עדין בבית אביו ושולח אותו לבקש האתונות עם נער אחר, כל זה יעיד שהיה שמואל יותר זקן מאד כפי השנים ושמספר שנותיו כדבריהם ז״ל אינו מדויק, ואמנם השנים ששפט שמואל את ישראל יתבאר אחר זה בפרשת (שמואל א י״ג א׳) בן שנה שאול במלכו. ואתה תראה בכל ספרי הקדש שלא תמצא לאחד מיראי ה׳ וחושבי שמו שמתו פחות משבעים שנה, הלא תראה ימי האבות ע״ה וימי משה ואהרן ושנות הנביאים כלם, ולכן הוא בלתי ראוי שנאמר שמת שמואל בן נ״ב שנה קרוב לכרת והוא זר מאד, לפי שהאל יתברך מאריך ימי הנביאים והחסידים כדי שישתלמו בתורה ובמצות לזכותם אל המעלה העליונה בעולם הנשמות, למה שהיה כמו שאמר במשנה (משנה אבות ד׳:כ״ב) יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, וכ״ש לשמואל השקול כמשה ואהרן, ואיך יקצר השם שנותיו בעבור שלא יראה במות שאול ויענש הנביא על לא חמס בכפיו ואין מרמה בפיו? כל שכן שיתבאר אחרי זה שלא מת שאול בקוצר ימים ולא היו שני מלכותו שתי שנים כמו שאבאר בפסוק בן שנה שאול וגו׳, והותרה עם זה השאלה הראשונה מזקנת שמואל:

ויהי כאשר זקן שמואל וגו׳. זכר הכתוב ששמואל הנביא לזקנתו לא היה יכול לחזור מעיר אל עיר לשפוט את ישראל כאשר היה עושה בבחרותו, ולא היה יכול גם כן לשאת לבדו טרחם ומשאם וריבם, ולכן שם את בניו שופטים לישראל והם היו יושבים בבאר שבע, רוצה לומר שלא היו רוצים לחזור על עם ישראל לשפוט אבל תמיד היו יושבים בבאר שבע שהוא קצה הארץ, והיה בזה טורח גדול לכל בני ישראל המבקשים את דבר המשפט.

ואחשוב שלזה רמז באמרו ולא הלכו בניו בדרכיו, רוצה לומר שלא הלכו הדרכים ולא היו חוזרים על הערים לשפוט כשמואל אביהם כי מאסו ללכת בדרכים וישבו תמיד בבאר שבע, מצורף למה שיורה עליו הנראה שלא הלכו במדות אביהם ובדרכיו ביראת ה׳ צדק ומשפט ומישרים כי נטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט, כלומר שהיו נבהלים להון ונוטים לתאות העושר ומפני זה היו לוקחים שוחד ובו היו מטים את הדין. וחכמינו ז״ל במסכת שבת (נ״ו א׳) אמרו שבני שמואל לא חטאו בלקיחת שוחד, אבל לפי שלא היו מחזירים בכל מקומות ישראל וישבו בבתיהם כדי להרבות שכר לחזניהם ולסופריהם, מעלה עליהם הכתוב כאלו לקחו שוחד, אבל פשט הכתובים יעיד על חטאם וגם קצת חכמינו ז״ל הודו בו: ולשואל שישאל למה לא נענשו בני שמואל על חטאם כאשר נענשו בני עלי על עונותם? ולמה לא הוכיח ה׳ יתברך לשמואל עליו כמו שהוכיח לעלי ולמה לא מיחה בידם? והנה המפרשים לא התעוררו לזה כלל, והנראה בזה הוא שני דברים. האחד שעון בני עלי היה מפורסם נגד כל ישראל וחטאת בני שמואל היה נסתר, כי השוחד לא ילקח כי אם בסתר, ויורה ששמואל לא ידע ממנו דבר ולזה אין לו עליו אשמה. והשני הוא שבני עלי היו כהנים ליי׳ וחטאו באומנותם האלהי ובענין שהיו מחוייבי מיתה ולכן נענשו עליו כל כך, והוכיח השם את עלי שהיה יודע הדבר והיה מוכיחם בלשון רכה, אבל בני שמואל לא היו הם שופטים כי אם במאמר אביהם ולא חטאו כי אם בלקיחת שוחד שאין האדם עליו חייב מיתה, ולכן היה מענשם לבד שהוסרה מהם השררה והמשפט, ולפי ששמואל אביהם לא ידע מזה דבר ולא נחשב לו לעון, וכאשר שמע ענינם אמר לעם בתוכחתו ובני הנם אתכם, רוצה לומר עשו בהם משפט אם חטאו ולא תסברו להם פנים בעבור כבודי:

(ד-ו) ויתקבצו כל זקני ישראל וגו׳. זכר שזקני ישראל נתקבצו ובאו אל שמואל הרמתה כי שם ביתו, ואמרו לו שהנה התחברו שני דברים, האחד זקנתו והשני שבניו ששם במקומו לא הלכו בדרכיו, ולכן ישים וימנה עליהם מלך ושחרה אף שמואל בזה, והתפלל אל ה׳ שיורהו דרך זו ילך בתשובת השאלה הזאת שלא היה יודע מה ישיבם, והנה בדרוש הזה (למה חרה אף ה׳ ובעיני שמואל רע על אשר שאלו ישראל מלך בהיותו מצוה ממצות התורה) מצאתי בו לחז״ל ולחכמי הנוצרים חדשים גם ישנים חמשה דעות:

הדעת הראשון הוא לחז״ל בספרי (פרשת שופטים דף מ״ה קע״ח) אמרו לא בקשו ישראל מלך אלא להעבירם לע״ז, שנאמר והיינו גם אנחנו ככל הגויים, ואמר ככל המעשים אשר עשו מיום העלותי אותם מארץ מצרים ועד היום הזה ויעזבוני ויעבדו אלהים אחרים וגו׳, והדעת הזה הוא רחוק מאד, כי אם היה כן לא היה הקדוש ברוך הוא ממלא שאלתם ולא היה מספיק בידיהם, ולא יאמר כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימין ומשחתו לנגיד על עמי ישראל והושיע את עמי מיד פלשתים כי ראיתי את עמי כי באה צעקתו אלי, יורה שהיתה המלכתו הכרחית לתשועת העם. ועוד שכאשר אמר יתברך לשמואל ועתה שמע בקולם אך כי העד תעיד בהם והגדת להם משפט המלך, למה לא זכר דבר מהע״ז אשר יעבדון? וכל זה יורה שלא כוונו לענין ע״ז חלילה וחס, ומה שאמרו הם בשאלתם והיינו גם אנחנו ככל הגוים לא אמרוהו לעבוד ע״ז כי אם לענין המשפט והמלחמות, כמו שפירשו מיד ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו, ומה שאמר יתברך ככל המעשים אשר עשו לא היה להשוות זה לענין הע״ז, אבל היה תכלית המאמר כן המה עושים גם לך, רוצה לומר שהיו עוזבים ההנהגה האלהית והנהגת שמואל ומבקשים הנהגת המלך, וזה היה ענין הדמוי שדמהו לע״ז:

הדעת השני הוא ג״כ דעת חז״ל והביאוהו בתוספתא דמסכת סנהדרין (סנהדרין כ׳:), אמרו שנענשו לפי שאמרו והיינו גם אנחנו ככל הגוים, ואמרו ז״ל זקנים שבהם כהוגן שאלו, שנאמר שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים, ועמי הארץ שבהם קלקלו, שנאמר והיינו גם אנחנו ככל הגוים, יראה שכוונו בזה שלא חטאו במה ששאלו מלך כי אם באופן השאלה. וידמה שלזה כוון הרמב״ם ז״ל בספר שופטים הלכות מלכים פ״א, באמרו שהיה החטא לפי ששאלוהו בתרעומת ולא בשם מצוה ולא מפני שקצו בשמואל הנביא, דכתיב כי לא אותך מאסו וגו׳. ורד״ק בפירושו לזה המקום פירש התרעומת שהיה, לפי שלא אמרו לשמואל שישפוט בעצמו עם כל זקנתו או ישים להם שופט אחר במקומו אחרי שבניו לא הלכו בדרכיו. וגם זה איננו שוה לי, לפי שהתורה כאשר צותה בתורת המלך אמרה (דברים י״ז י״ד) ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי, ואם ישראל שאלו כמו שצותה תורה באמרם לשפטנו ככל הגוים מה פשעם ומה חטאתם? ועוד ששני הפסוקים שוים הם בענינם, כי אמרו שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים (שהוא המאמר שיחסו חז״ל אל הזקנים שדברו כהוגן) שוה לאמרו והיינו גם אנחנו ככל הגוים שיחסו לרשעים שבאותו הדור, ומה הקלקול אשר בזה? ועוד שהכתוב אמר וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו, ואמר בתוכחתו את ישראל ודעו וראו כי רעתכם רבה בעיני השם לשאול לכם מלך, הנה לא אמר ככל הגוים ולא מפני התרעומת. והוא המורה שהיה החטא בשאלתם מלך בסתם, וכן אמר עוד ותאמרו לא כי מלך ימלוך עלינו וה׳ אלהיכם מלככם, הנה א״כ בעצמות השאלה היה הגנות:

הדעת השלישית הוא מה שכתב ה״ר נסים ז״ל בדרשותיו. אמר שכפי התורה היה ענין המשפט מסור לשופטים וענין המלחמות היה מסור למלך, וישראל חטאו במה ששאלו מלך לשפוט, כי אלו שאלוהו סתם או מלך להלחם היה ישר בעיני שמואל, אבל מאשר יחסו אל המלך ענין המשפט הבלתי ראוי בעצם וראשונה כי אם לשופטים חרה אף שמואל וגנה ענינם, והנה לקח זה החכם מדברי רלב״ג בזה המקום אם לא שהרכיב ר׳ בן גרשם עמו שאר הדעות שזכרתי, וכן עשה רבי דוד קמחי לקבץ הדעות כלם בחשבם להמלט בזה מהספקות. וגם זה הדעת בלתי נכון, כי עם היות שישראל אמרו בשאלתם שימה לנו מלך לשפטנו, ואמר וירע הדבר בעיני שמואל, כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו, הנה לא היתה כוונתם שימסר למלך המשפט המיוחס לשופטים, כי היה בלתי אפשר שישב המלך לשפוט בין דם לדם בין דין לדין דברי ריבות כל ישראל, אבל לפי שלזקנת שמואל חסרו מדבר המשפט המסור לב״ד הגדול ולשופט העומד במקום המלך, היה שאלתם מלך אשר ישפטם באותו המשפט המיוחד למלך להכות ולהעניש פעמים שלא מן הדין לא מהמשפט המיוחד והמסודר לשופטים, ומה לנו לטעון בזה כי אם דברי שמואל? שאמר כאשר הפיל הגורל כה אמר ה׳ אלהי ישראל אנכי העליתי את ישראל ממצרים והיום מאסתם את אלהיכם אשר הוא מושיע אתכם ותאמרו לא כי מלך תשים עלינו, הנה לא ייחס הגנות למה שנתנו המשפט למלך כי אם בשאלם מלך בהיות האל יתברך מלכם:

הדעת הרביעית הוא דעת הרמב״ן (פרשת ויחי דף מ״ח ע״ג) שהביא בפי׳ התורה בפסוק לא יסור שבט מיהודה, שאמר שהיה החטא במה ששאלוהו בימי שמואל הנביא, והיה בזה אליו מהקלון והחרפה, אחרי שיורה היותם מואסים בהנהגתו ויבחרו הנהגה אחרת בהיות שמואל שופט ונביא וקדוש ה׳. ולפי שיוכל הטוען לטעון נגד הרמב״ן ז״ל, שהיה שמואל הנביא חוטא במה שלא מיחה בידי בניו כעלי הכהן, ולכן היה ראוי שבימיו ישאלו ישראל מלך, אני אשיב בעד הרב לזה ואומר, שעם היות שזכר הכתוב שחטאו בניו והטו אחרי הבצע ויקחו שוחד, הנה היה זה בסתר, כי השוחד לא ילקח בפרסום ולא היה שמואל יודע ממנו דבר ולכן לא נענש עליו כמו שנענש עלי ובניו להיות עון בני עלי גלוי ומפורסם נגד ה׳ ונגד ישראל. ועוד שהיו הם כהנים וחוטאים באומנותם האלהי, אמנם בני שמואל לא היו שופטים אבל אביהם צום עליו ולכן נשלם ענשם בשהסירום מהמשפט וכמו שביארתי במה שעבר. וכבר מצאתי הדעת הזה גם כן כפי חכמי הנוצרים, והוא גם כן בלתי מתישב בפסוקים, והתחייבו לו הספקות והביטולים שזכרתי לדעת הרב נסים, כי לא הוכיחם הנביא על אשר שאלו מלך בימיו כי אם על השאלה עצמה בשאלם מלך בסתם, ומלבד הביטולים אשר זכרתי לדעת האלה הנה עוד אקשה לכלם יחד, כי אם ששאלת מלך בסתם היה דבר נאות ומצוה ממצות התורה ולא היה החטא כי אם באופן השאלה או בזמנה או בכוונתה, למה אם כן יהושע ושאר השופטים לא המליכו מלך? ואיך עברו כלם על המצוה הזאת בהיותם כבר בארץ אחרי הכבוש והחלוק? ואין גם אחד מהמפרשים התעורר להשיב לזה כלל:

והנה שמעתי בשם דון פאוילו האגמון אשר היה בבורגו״ש דעת חמישי בזה, והוא שמנוי המלכים אפשר שיהיה באחד משני פנים, אם שיהיה מלך נכנע למשפטי התורה והמצות, ואם שיהיה מלך בהחלט לעשות המשפטים והתורות כרצונו, כמו שהיו מלכי האומות מקדם קדמתא ושהם יעשו החוקים והם ישמרו אותם כרצונם והנה המין הראשון הוא הנאות ועליו צותה התורה (דברים י״ז י״ד) ואמרת אשימה עלי מלך שום תשים עליך מלך, וצוהו בשמירת התורה והמצות כמו שאמר (שם י״ח י״ט) וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו׳, וקרא בו וגו׳ לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, ואמנם המין השני הוא המזיק מאד, כי המלך מפאת היכולת המוחלט המסור בידו לא ישמור הצדק והמשפט האמיתי בכל הדברים ויעשה כל אשר ירצה ומי יאמר לו מה תעשה? והנה בני ישראל בשאלם מלך לא שאלוהו מהמין הראשון הנאות כי אם מהמין השני המזיק, וזהו אמרם והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו, רוצה לומר שיהיה המלך יכול בהחלט ועשה המשפט כאשר עם לבבו כענין מלכי האומות שהם עושים הדתות ומניחים הנימוסים, ולפי שהם שאלו מלך בזה האופן ביחוד חרה אף שמואל והאל יתברך אמר לא אותך מאסו כי אם אותי מאסו ממלוך עליהם, לפי שהיו פורקים מהם עול התורה והמצות והיו בוחרים מלך שישפוט כפי העולה על רוחו, ומפני זה צוהו יתברך שיגיד לעם את משפט המלך והוא המשפט אשר יוכל לעשות המלך הבלתי נכנע לשום דת, והוא אשר קראו אריסטו בג׳ מהנהגת המדינה מלך רשע עריץ, והוא נקרא בלשונם טיראנו, רוצה לומר עושק ולוקח וממשיך הדברים לעצמו, אבל המלך הירא חטא אין המשפט ההוא שזכר נאות ומיוחס אליו. ולפי שישראל החזיקו בדרכם הרעה ביארו עוד שאלתם אחרי הגדת משפט המלך, באמרם והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו, רוצה לומר שהיו רוצים על כל פנים מלך בלתי נכנע לשום דת, אמנם שמואל בתוכחתו אותם אחר כך אמר ועתה הנה המלך אשר בחרתם וגו׳ אם תראו את ה׳ ועבדתם אותו וגו׳ והייתם גם אתם וגם המלך אשר מלך עליכם אחרי ה׳ אלהיכם וגו׳, להגיד שהטוב הוא שהם ומלכם יכנעו לתורת משה וישמרו המשפטים והחקים והתורות באופן שיהיה המלך מהמין הראשון המועיל ולא מהמין השני, ואם יעשו כן יהיה השם עמהם ואם לא יעשו כן יהיה יד ה׳ בהם כמו שהיה באבותיהם שעזבו את השם וילכו ויעבדו אלהים אחרים ומצאום בחטאתם צרות רבות ורעות. ואם ישאל שואל אם הם חטאו בשאלתם למה (כאשר שבו בתשובה ואמרו כל העם אל שמואל התפלל בעד עבדיך אל ה׳ אלהים ואל נמות כי יספנו על חטאתינו לשאול לנו מלך) לא פירשו אופן החטא שהיה לשאול מלך לשפוט כרצונו? ואיך לא עזבו החטא והוא המלך אשר שאלו? והיו אם כן שבים בתשובה מבלי עזיבת החטא והוא דומה לטובל ושרץ בידו. השיב החכם הנזכר שלא עזבו מלכם לפי שכבר היה נמשח בדבר ה׳ ואיך תהיה בחירתו והמשחתו לבטלה? וגם לפי שהיה הדבר מפורסם בכל ישראל ויהיה אם כן לשאול לקלון מתמיד וחרפה רצופה, וגם לפי שכבר עשה מלחמת יבש גלעד ולא היה ראוי לגמלו רעה תחת טובה, וגם לפי שכבר נתחדש מלכותו בגלגל ויזבחו שם ואיך ישוב כל זה אחור? הנה אם כן במה שאמר שמואל ודעו וראו כי רעתכם רבה בעיני ה׳ לשאול לכם מלך, ואמרם גם כן יספנו על חטאתינו רעה לשאול לנו מלך הוא נאמר על המלך מהאופן השני הנזכר וזכרו זה ברמז כי סמכו על מה שכבר ביארו בדבריהם ולא חזרו משאלתם, לפי שהיה הדבר כבר מפורסם מהמלכת שאול, לא שיהיה המלך מפאת עצמו (בהיותו כפי האופן הראשון) רע ומזיק, כי הוא נאות והכרחי בעם כפי הדת הטבעית, וכמו שזכר החוקר (אריסט״ו) במקום הנזכר, שאי אפשר אל קבוץ אנשים מבלתי מנהיג אחד אליו יעלו הדברים כלם, כמו שהיה הלב בגוף הבעל חי והאל יתברך במציאות בכללו, וזהו גם כן מצוה בתורה האלהית כמו שאמר שום תשים עליך מלך, אבל היה החטא באופן ההמלכה היותו נשאל מהם כפי המין השני המזיק ולא מהמין הראשון, ואמר האגמון שלזה כוון הנביא הושע, באמרו (הושע י״ג י״א) אתן לך מלך באפי רוצה לומר מהמין השני המזיק, זהו דעת האגמון בזה הדרוש והלצתי בעדו. והנה נוכל לסייע עוד דעתו בשנאמר ששאול לא נמשך מלכותו לפי שהיה מהמין השני, רוצה לומר שהיה עושה הדברים כלם כפי העולה על לבו ולא היה נכנע לדברי האלהים, ושלזה רמז שמואל במה שאמר לו בגלגל (שמואל א י״ג י״ג) נסכלת כי לא שמרת את מצות ה׳ אלהיך אשר צוך וגו׳, בקש ה׳ לו איש כלבבו ויצוהו ה׳ לנגיד על עמו כי לא שמרת את אשר צוך ה׳, ובענין עמלק אמר לו עוד (סי׳ ט״ו י״ט) ולמה לא שמעת בקול ה׳ ותעט אל השלל וגו׳ יען מאסת את דבר השם וימאסך וגו׳, ועל ידי הבעלת אוב אמר לו גם כן (סי׳ כ״ח י״ח) כאשר לא שמעת בקול ה׳, ובדברי הימים (א׳ י׳ י״ג) נאמר וימת שאול במעלו אשר מעל בהשם על דבר ה׳ אשר לא שמר וגו׳, וכלו יורה על הדעת הזה. אמנם דוד נמשך מלכותו ונאמן ביתו לעולם לפי שהיה מהמין הראשון מלך נכנע לתורת השם ולמצותיו, ועל כל דבר ודבר מהמלחמות והנהגת העם היה שואל באלהים והולך בדרכיו, כמו שאמר (תהלים קי״ט ל״ב (קא) דרך מצותיך ארוץ וגו׳, ממשפטיך לא סרתי כי אתה הורתני, ולכן בצואתו לשלמה בנו אמר (מלכים א ב׳ ב׳) ושמרת את משמרת השם אלהים ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו וגו׳ למען יקים ה׳ את דברו, רוצה לומר שתמיד יהיה מלך נכנע לדת מהמין הראשון המועיל ואז תתקיים מלכותו, ופסוקים אחרים אין מספר יורה על זה כמו שארחיב בו הדבור בפרשת עמלק בג״ה:

האמנם גם לדעת זה ימשכו ספקות. האחד שהפסוקים סותרים אותו, אמר האל יתברך כי אותי מאסו ממלוך עליהם לא דבר מאופן פרטי מהמלכות כי אם שבהמלכתם מלך היו עוזבים הנהגת האל יתברך, ושמואל אמר ותאמרו לא כי מלך ימלוך עלינו וה׳ אלהיכם מלככם, ואמר בתוכחתו ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה׳ לשאול לכם מלך, והם עצמם אמרו יספנו על חטאתינו רעה לשאול לנו מלך, וכל זה יורה שהמלך בסתם יהיה מאיזה אופן שיהיה היה רעה גדולה והוא עון פלילי:

הספק השני הוא מאומד דעותיהם, והוא שאין ספק שהשאלה הזאת שאלו אותה זקני ישראל וראשיהם, והיה סבת שאלתם לפי שבני שמואל הטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט, ואם הם מאסו בזה איך יעלה על הדעת שיבקשו מלך שיעשה כרצונו ולא יכנע וישתעבד למשפטי התורה ומצותיה? ויהיו אם כן בוחרים יותר רע ממה שהיה להם עם בני שמואל, היעלה על הדעת שאנשים יבחרו מלך או מנהיג ושיאמרו שיעשה כרצונו ולא ישמור התורות והמשפטים הצדיקים? הנה החוקר (אריסטו) בהנהגת המדינה זכר שהמנהיגים שנים, אם ירא חטא ואם פושע עריץ, ואין גדר הירא חטא כי אם המנהיג ברצון המונהגים ועל פי המשפט, ואין הפושע העריץ כי אם המנהיג אותם בעל כרחם וכפי רצונו, ואיך יסבול שכל בני האדם שאנשים חכמים ונבונים יבקשו מנהיג שוטר ומושל או מלך שינהיגם בדרך רעה ויברח ממעגלי צדק? ועם היות שפעמים רבות ימצאו מלכים פושעים הנקראים טיראנו״ש, הנה זה יעשו אותו אחרי היותם בחזקת מלכותם לא שימלכו על מנת כך, וזה ממה שיורה שחלילה לזקני ישראל לשאול מלך כי אם שינהיגם בצדק ומשפט ומישרים ויהיה נכנע לתורת האל יתברך אשר בה חקים ומשפטים צדיקים, ואם הם היו בוחרים מלך שלא יכנע למשפטי התורה, היו הם ממליכים אותו מעצמם ולא יבואו לפני שמואל הנביא לפרוק מעל שכמם עול התורה והמצות, כי הנביא לא ימליך בידיו אדם באותו תנאי, ואיך הוא עצמו יעבור על התורה וימליך אדם בחלוף מה שצוה האל יתברך? הספק השלישי הוא, כי אם היה המלכת המלך מהאופן הראשון המועיל דבר נאות ומצוה אלהית, איך לא המליכו יהושע בימיו ובעת מותו? ואיך לא המליכוהו שאר השופטים וישראל בימיהם? ולמה לא התעוררו אליו? וגם עתה ישראל לא שאלוהו כי אם בהתחבר שתי הסבות והם זקנת שמואל ורשעת בניו, והנה מבלתם היה ראוי שישאלו מלך אם היה מצוה, אבל בלי ספק הדעת הזה עם מה שבו מהיפוי הוא בלתי אמתי, ואין לנו שנאמר שחטאו ישראל במה שאמרו שימה לנו מלך, ושהיה ראוי שיאמרו שאל ליי׳ שיתן לנו מלך כמו שמצאתי בדעות חכמי הנוצרים גם כן, כי אחרי שהם לא המליכוהו מעצמם ובאו לפני הנביא שמואל לשאלו ידוע הוא שעל פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו, ושלא אמרו תנה לנו מלך כי אם על פי נבואתו מאת ה׳. הנה זכרתי בדרוש הזה אם כן ששה דעות ואת כלם ישא רוח מפאת הביטולים אשר העירותי נגדם:

ואני בעניי הכינותי להקפת האמת בדרוש הזה שלשה דבורים. הדבור הראשון לחקור אם היה המלך הכרחי בקבוץ המדיני? הדבור השני אחרי ההוראה שהוא הכרחי בו, אם בעם ישראל הוא גם כן מחוייב והכרחי בענין המלך כבשאר האומות? הדבור השלישי בפירוש פרשת המלך וידיעת המצוה ואמתתה, יען וביען אחשוב שקרה כל הבלבול אשר זכרתי אל החכמים הנזכרים לפי שלא ירדו לאמתת המצוה ושרשה, כי הם כלם קבלו שהיה מצות עשה לישראל שישאלו מלך ואין כן דעתי, ואחרי הקדמת שלשה הדבורים האלה אתיר השאלה הנזכרת כאשר עם לבבי:

הדבור הראשון אומר שראוי שנדע ראשונה אם היה מציאות המלך בעם דבר הכרחי ומחוייב חיוב עצמי אי אפשר בלתו? וכבר חשבו החוקרים (אריסטו וחבריו) שהוא כן, ושיחס המלך בקבוץ המדיני כיחס הלב בגוף הבעל חי אשר לו לב, וביחס המציאות אל הסבה הראשונה יתברך, ואם הם יאמינו שהמלכות יגזור שלשה דברים, ראשון האחדות והעדר השתוף, והשני ההתמדה והעדר החלוף, והשלישית היכולת המוחלט, הנה יהיה באמת מחשבתם בחיוב המלך והכרחיותו כוזבת, לפי שאינו מהבטל שיהיו בעם מנהיגים רבים מתקבצים ומתאחדים ומסכימים בעצה אחת ועל פיהם תהיה ההנהגה והמשפט, למה לא יהיו הנהגותיהם זמניות משנה לשנה או פחות או יותר? ובהגיע תור שופטים ושוטרים אחרים יקומו תחתיהם ויראו אם הראשונים פשעו באומנותם ואשר ירשיעון אלהים ישלם את כל אשר הרשיע לעשות, ולמה לא יהיה יכלתם מוגבל ומסודר כפי התורות והמשפטים? הדין נותן שיחיד ורבים הלכה כרבים, ושיותר קרוב הוא שיפשע ויחטא האדם היחידי במלכות (אם לסכלותו ואם מפני תאותו או כעסו, כמו שאמר (משלי ט״ז י״ד) חמת מלך מלאכי מות) משיחטאו אנשים רבים בהוסדם יחד עליו, כי עם היות שאחד מהם יחטא חביריו ימחו בידו ובהיותם עתידים לתת את הדין אחרי ימים מעטים יהיה מורא בשר ודם ועליהם ופחדו אל ה׳ ואל טובו ואל עונש השופטים הבאים אחריהם אשר יענשו אותם ותגלה רעתם בקהל, ואמר האלהי (אריסט״ו) בתחלת מה שאחר הטבע שהאמת קלה מצד בערך ידיעת האנשים הרבים והשגת כלם וקשה מאד בערך האיש אחד לבדו, והוא מה שיורה שהסכלות יותר נמצא ביחיד, וההשכלה ברבים עם הקפת האמת יותר נמצאת, ובהיות יכולת המושכלים מוגבל לא יתפשטו לעשות מה שאינו ראוי. ומה לנו להביא בזה טענות שכליות, וכבר למדנו החכם (אריסט״ו) שהנסיון גובר על ההקש. הביטו וראו הארצות שתהיה הנהגתם על ידי מלכים, ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם איש מהם כל הישר בעיניו יעשה ומלאה הארץ חמס מפניהם, ומי יאמר לו מה תעשה? והיום הזה ראינו ארצות רבות תהיה הנהגתם על ידי שופטים ומושלים זמניים נבחרים ביניהם משלשה חדשים לשלשה חדשים ומלך אלקום עמהם, משפט נבחרה להם בסדור מוגבל והמה הרודים בעם העושים במלאכת המלחמות לא יעמוד איש בפניהם אם לשבט אם לארצם לא לחסד, ואם איש יחטא מהם בדבר מה עוד מעט יבואו אחרים תחתיהם ומי אשר חטא יקבל ענשו כראוי באופן שלא יזידון לעשות עוד. הלא ידעת אם לא שמעת היות רביעאה דחילא רומ״י רשיעא היתה מושלת בכפה ואכלה כל ארעא ותדושינא ותדקינה בהיות הנהגתה על ידי הקונשו״לי שלמים וכן רבים, ואחרי שמלך בה קיסר לבדו היתה למס. ועוד היום מלכות ויניצי״א הגברת רבתי בגוים שרתי במדינות, ומלכות פלורינצי״אה צבי הוא לכל הארצות, ומלכות גינוב״א דחילא ותקיפא, ולוק״ה ושיינ״ה ובולוני״א ומלכיות אחרות אין מלך בהם כי אם הנהגת המנהיגים הנבחרים מימים קצובים לימים קצובים כמו שזכרתי, והמה המלכיות הישרות אין בהם נפתל ועקש לא ירים איש את ידו ואת רגלו על כל דבר פשע, והמה כובשות ארצות לא להם בחכמה בתבונה ובדעת, וזהו כלו ממה שיורה שמציאות המלך אינו הכרחי ומחוייב בעם כל שכן שהוא מזיק מאד וענינו סכנה עצומה אל עמו ואל עבדיו שיהיה בידו להשמיד להרוג ולאבד כפי העולה על רוחו, ולכן הרמב״ם בספר המורה ח״ג פ״י (כאשר המשיל הסכנות העצומות) אמר ברכיבת הימים ועבודת המלכים, והם אצלי שני דברים מתיחסים הים והמלך, בשאין לקצפם תקנה, וההולך בתוכם כפשע בינו ובין המות, והרוח הוא המושל והמחריב בהם אם רוח הים וסערתו ואם רוח המושל וכעסו, וכמו שרוכב הימים יביט תמיד אל העננים והרוחות כך עובד המלכים יביט לפניו (משלי י״ו י״ד), ובאור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש, ואמר (שם שם ט״ו) חמת מלך מלאכי מות. והתימה מבעלי הדעת המדומה הזה איך המשילו ענין המלך ואחדותו הבחיריי לאחדות האל יתברך וקדמותו? שהם דברים עצמיים הכרחיים מטבע המחוייב המציאות כמו שהתבאר בחכמה האלהית. ואמנם גוף הבעלי חיים כבר אמרו חכמי הרופאים שבו שלשה איברים ראשיים בהנהגתו, ואף לדעת ראש פלוספים (אריסט״ו) שאמר שהלב לבדו הוא הראשיי, הנה יהיה זה בהורדת הרוח ולא יכחישו הנהגת הגוף בכוחות הנפשיות היותם מהמוח ובטבעיות מהכבד. סוף דבר הענינים אשר בטבע אי אפשר שלא יהיו כן ואשר בבחירת העם והקבוץ הם מחומר האפשר, ומה לתבן את הבר? ואין להקשות ממה שאמר שלמה (משלי כ״ח ב׳) בפשע ארץ רבים שריה, כי שם מהשרים ידבר שהם אדוני הארץ לא מהשופטים והמנהיגים שאינה שרי העם כי אם מנהיגיהם, וגם כי שלמה שבח ענין המלכים ולעצמו היה דורש, אבל אנחנו אין נסבול הדברים המבוארים בעצמם, אין ספק שבהיות המלך צדיק ותמים יותר טובה תהיה הנהגת הרבים צדיקים ותמימים בהסכמתם יחד, כי על כן היה הב״ד הגדול שבעים איש מזקני ישראל, ואם יהיה המלך רע ואיש מעללים מעט הרוע יהיה בהיות המנהיגים רבים וזמניים, כי אם אחד יסכל הדין יבינהו האחר, ואם אחד יטה אל הבצע ימחה אחר בידו, כ״ש בהיותם עתידים לתת את הדין מהרה. ומכל זה שאמרתי התבאר שענין המלך אינו הכרחי בעם ולא לתקון הקבוץ המדיני ולא להכרחיותם מפאת אחדותו ומפאת התמדתו ומפאת יכלתו המוחלט, ולכן אחשוב שבראשונה לא נעשו המלכים בבחירת העם כי אם בחזקה וכל דאלים גבר, וכאמרם (ישעי׳ ז׳ ו׳) נעלה ביהודה ונקיצנה ונמליך מלך בתוכה את בן טבאל, וגם אז לא נמנו כי אם בדרך אומנות לעבוד ולהנהיג הכלל והם נעשו אדונים, וכי נתן ה׳ להם את הארץ ומלואה תבל וכל יושביה נתפשטה הצרעת הממארת הזאת שיקום איש אחד ויעצור בעמו וינהיגם כחמורים, וגם זה בכל המלכיות אינו בשוה, כי בקצתם יהיה יכולת המלך מוגבל כמו במלכות אראגו״ן, ובקצתם יהיה בהחלט, וטוב משניהם אשר עדין לא היה כמו שזכרתי:

הדבור השני הוא שאף שנודה היות המלך הכרחי מאד בעם לתקון הקבוץ המדיני ושמירתו (מה שהוא בחלוף האמת) הנה בעם ישראל אינו צריך ולא הכרחי להם, וביאור זה שצורך המלכים בעם יוכלל בג׳ ענינים. האחד לענין המלחמה להושיע את העם מאויביהם ולהלחם בעד ארצם. הענין השני לסדר הנימוסים ולהניח התורות הצריכות לתקון הקבוץ המדיני, וכמו שהתבאר (אריסט״ו) בג׳ מהנהגת המדינה. הענין השלישי הוא להכות ולהעניש פעמים שלא כדין כפי צורך השעה, אשר זה יאות אל היכולת המוחלט. והנה שלשת הענינים האלה יצטרכו האומות אליהם, לפי שאין להם תורה ומצות אלהיות ואינם נשמרים מההשגחה האלהית בעת צרותם, אבל האומה הישראלית לא תצטרך לאחד מהענינים האלה מהמלך, לא לענין המלחמות ותשועתם מאויביהם כי ילך לפניהם ה׳ והוא הנלחם להם, וכמאמר אדוננו משה (דברים ל״ג כ״ט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה׳ מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותינו תדרוך, ודוד הע״ה אמר (תהלים ג׳ ט׳) לה׳ הישועה על עמך ברכתך סלה, כל שכן שהשופט בישראל היה יוצא לפניהם ובא לפניהם, כמו שמצינו ביהושע שנלחם מלחמות ה׳ ובכל שאר השופטים, ומהמלחמות שעשה שמואל והתשועות שבאו על ידו, א״כ לא היו צריכים ישראל מלך לענין המלחמות. וגם לא היה הכרחי להם לסדור התורות והנימוסים לפי שתורה צוה לנו משה, ואמר (דברים ד׳ ב׳ - ח׳) לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו וגו׳, ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה׳ אלהי לעשות כן בקרב הארץ וגו׳, כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו וגו׳, ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים וגו׳, רוצה לומר שלא יוסיפו ולא יגרעו ולא יחדשו דבר במצות התורה לפי שהם בעצמם חקים ומשפטים צדיקים ואין בהם תוספת ולא חסרון, ועוד שאלהים קרובים אליהם והוא יחדש הדבר בעת הצורך ולא יהיה אדם מחדש דבר בתורתו האלהית כי אם הוא לבדו, ולפי שלא היה ביד המלך לחדש בהם דבר אמר בפרשת המלך (שם י״ז י״ט כ׳) וכתב לו את משנה התורה וגו׳, לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, רוצה לומר אל יחשוב המלך שיסדר נימוסים ויעשה תורות כמלכי האומות, כי הוא לא יסור מן המצוה ימין ושמאל. וגם כן לא היה הכרחי המלך בקרב ישראל לענין המשפט ולהכות ולהעניש שלא כדין כפי צורך השעה, לפי שזה מסרו הקב״ה לשופטים ג״כ כמו שבא בפרשת (שם שם) כי יפלא ממך דבר וכו׳, ואמרו במס׳ סנהדרין (פר׳ ו׳ מ״ו ע״א) ב״ד מכין ועונשין כדין ושלא כדין כפי צורך השעה ולעשות סייג לתורה. ומלבד זה הודיענו הש״י שאם השופט כפי המשפט הצודק והמסודר יפטור אדם רשע הנה יענישהו הקב״ה בדינו הגדול, וז״ש (שמות כ״ג ז׳) מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע. הנה התבאר ששלשת הענינים האלה כלם מיוחסים לאל יתברך לעשותם לעמו ישראל, ולכן היה הוא מלכם אין עוד אחר. וכבר בא זה בתורה נביאים ובכתובים, בתורה אמר משה בשירת הים (שם ט״ו י״ח) ה׳ ימלוך לעולם ועד כי בא סוס וגו׳, רוצה לומר אחרי שמלחמת הים נעשה על ידו יתברך והוא המושיע אותנו מה לנו במלך אחר, ה׳ ימלוך לעולם ועד כי הוא יצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו. בנביאים אמר ישעיהו הנביא ע״ה (ישעיהו ל״ג כ״ב) כי ה׳ שופטנו ה׳ מחוקקנו ה׳ מלכנו הוא יושיענו וגו׳, רוצה לומר אם המלך בעם צריך לדבר המשפט המוחלט שזכרתי, אינו צריך בישראל כי ה׳ שופטינו, ואם המלך באומות הוא המסדר החוקים והמשפטים, ה׳ מחוקקנו שהוא סדר את חקינו, ואם צריך בעם לענין המלחמות להושיעם הנה ה׳ מלכנו הוא יושיענו, ולזה לא נצטרך למלך אחר כלל, א״כ ביאר הנביא בזה לדעתי כל שלשת הענינים הנכללים באומנות המלך כמו שזכרתי. ובכתובים אמר דוד המלך ע״ה (תהלים כ״ד ו׳) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי זה מלך הכבוד ה׳ עזוז וגבור ה׳ גבור מלחמה, רוצה לומר שאין ראוי שאדם גשמיי יקרא מלך הכבוד כי אם האל יתברך, וכאמרו עוד (שם י׳ ט״ז) ה׳ מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו. הנה התבאר מזה שעם ההודאה שהיו המלכים הכרחיים באומות הנה בעם ישראל היו בלתי צריכים, ולפי מה שראינו מענינם בנסיון המה היו במורדי אור המה בישראל הסבו את לבם אחורנית, כמו שהתבאר מענין ירבעם בן נבט והנמשכים אחריו שהחטיאו את ישראל וגלו אותם מעל אדמתם, ומלכי יהודה גם הם, שבאחרונה נמשכו אחריהם עד אשר גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה זרה, לא כן אנחנו רואים בשופטי ישראל ונביאיהם כלם אנשים אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת ואיש אין בהם שהטה מאחרי ה׳, וכל זה ממה שיורה שהיו המלכים בישראל מזיקים ולא מועילים רעים ולא טובים. וכבר רמזו חז״ל לזה במסכת זבחים פרק טבול יום (דף ק״ב ע״א). אמר עולא בקש משה רבינו מלכות ולא נתנו לו, דכתיב (שמות ג׳ ה׳) ויאמר אל תקרב הלום, ואין הלום אלא מלכות, דכתיב (שמואל ב ז׳ י״ח) מי אנכי ה׳ אלהים כי הבאתני עד הלום. ואין כוונת החכם החסיד הזה שבקש משה אדוננו מלכות ושררה על ישראל ושמנעו האל יתברך ממנו חלילה, אבל היה מאמרו לבאר שלא בחר ה׳ שיהיה בישראל מלך כי אם נביא ומנהיג ושופטים כמשה והנמשכים אחריו, וזה כלו ממה שיורה שאין המלך הכרחי ולא מועיל בישראל. וכאשר תדע זה תבין באמת כוונת הנביא הושע באמרו (הושע י״ג י״א) אתן לך מלך באפי, ואינו כמו שפירש הרמב״ן (פר׳ ויחי דף מ״א ע״ג) על מלכי ישראל, ולא על מלכי יהודה, ואינו גם כן כדברי האגמון הנזכר שאמרו על המלך העריץ הפושע (פוילו׳ בורג׳), אבל הוא בסתם כמו שפירשתי ראה הפסוקים מלמעלה הלא הם יורוך יאמרו לך אמתת כוונתם, אמר שחתך ישראל כי בי בעזרך אהי מלכך איפוא ויושיעך בכל עריך ושופטיך אשר אמרת תנה לי מלך ושרים, אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי, רוצה לומר עתה ישראל שחתה עצמך בששאלת מלך כי בי היה עזרתך ולא במלך, ולכן שאלו אהי מלכך איפה, והוא כדעת יונתן, איה מלכך איפה אשר שאלת מלך להושיעכם במלחמות ועתה איפה הוא? שאינו מושיע הערים והשופטים אשר בערים, וזהו ויושיעך בכל עריך ושופטיך, שהמלך היה לו להושיע הערים ואנשי המשפט אשר בהם, וזהו אשר אמרת תנה לי מלך ושרים, רוצה לומר אני לא נתתי לך המלכים כי אם בעבור שאלתך לא להיותו טוב והכרחי לך, וזהו אתן לך מלך באפי שהוא שאול וכן לקחתיו בחמתי במלחמת פלשתים:

הדבור השלישי בפירוש פרשת המלך שבאה בתורה וידיעת אמת המצוה, ואומר שיספר הכתוב לדעתי שבאחרית הימים אחרי היות ישראל בארץ וירשוה וישבו בה בחמלת ה׳ עליהם יהיו כפויי טובה בשהם ישאלו שלא לצורך למלוך עליהם מלך לא מפאת הכרח כי אם להשתוות עם האומות הממליכים עליהם מלכים וזה שכתוב (דברים י״ז י״ד) כי תבוא אל הארץ אשר ה׳ אלהיך נותן לך וירישתה וישבה בה, כלומר יהיה מהסכלות שבזמן המלחמות בכיבוש הארץ לא תשאלו מלך שהוא היה הזמן היותר נאות לצרכו ואחרי שתרשו את הארץ ותחלקוה ותשבו בה בטח (וכל זה בהשגחת הש״י ומבלי מלך אז ללא הכרח ומבלי צורך כלל) תאמר אשימה עלי מלך וזהו ככל הגוים אשר סביבותי, כלומר לא להכרח ותכלית אחרת, וכאשר יקרה זה צוה יתברך שלא ימליכו המלך כרצונם כי אם אשר יבחר ה׳ אלהיכם בו מקרב אחיכם, וזו היא המצוה בעצם ואמת, רוצה לומר שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה׳ אלהיך בו מקרב אחיך, שיהיה המלך אשר ישאלו נבחר מאת השי״ת מקרב אחיהם, לא שיצוה בזה אותם שישאלוהו. ולפי זה תהיה המצוה הזאת תלויה בדבר הרשות, כאומר כאשר תרצה לעשות זה (עם היותו בלתי רצוי) אל תעשהו כי אם בזה האופן, והוא דומה לפרשת (שם כ״א י׳) כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה׳ אלהיך וגו׳ וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה וגו׳, שאין המצוה שיחשוק בה ולא שיקחנה ויבעלנה בנדותה, אבל הוא דבר הרשות ומפעל היצר הרע, והמצוה היא אחרי הבעילה הראשונה ההיא והבאתה אל תוך ביתך וגו׳ כמו שזכרו חז״ל (קדושין כ״א ע״ב), והוא דומה גם כן לפרשת (דברים ד׳ כ״ה) כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל, שאין זה מצוה אבל הוא דבר הרשות ומפעל החטא, וסוף הדברים ושבת עד ה׳ אלהיך שהיא מצות עשה לשוב בתשובה התלויה בדבר הרשות, כאשר תהיו חוטאים תשובו אל ה׳ ותשמעו בקולו. הנה אם כן ענין המלך הוא בזה האופן שאין שאלתו מצוה, אבל הוא דבר רשות ודבר מפעל היצר הרע עם היות שנתלה בו המצוה שישימו המלך ההוא בבחירת האל יתברך מקרב אחיו ולא באופן אחר. וכבר יורה על זה חמשה דברים. האחד כי אם יצוה האל יתברך לישראל שישאלו מלך, אם לא היתה בחירתו בידיהם ומה צורך בשאלתם אותו? ויותר ראוי היה שיצוה יתברך להם מה שבידם לעשות, והוא ליראה מלפניו ולנהוג בו כבוד ושלא ימרו את פיו, אבל הקמת המלך יהיה מפעל האל יתברך, והוא עצמו כענין הנביא, שלא נצטרך שישאלו ישראל לא המלך ולא הנביא אחרי אשר הקמתם ובחירתם אינו בידיהם כי אם ביד האלוה יתברך. השני כי אם היה ואמרת אשימה מלך, איך יאמר הכתוב ככל הגוים אשר סביבותי? והנה השאלה אין ראוי שתהיה כי אם מפני שצוהו האל לא להיות כן לגוים, הראית כלשון הזה בכל שאר המצות שנאמר עשו זה ככל הגוים? אבל הוא בהפך שהזהירנו (שמות כ״ג כ״ד) לא תעשו כמעשיהם. השלישי מאשר חכמינו (כאשר אמרו בסנהדרין (סנהדרין כ׳:) שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד עליהם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות בית הבחירה) לא סמכו הקמת המלך אל ואמרת אשימה עלי מלך אבל סמכו המצוה לשום תשים עליך מלך אשר יבחר ה׳ אלהיך בו, וזה יורה שאין הפסוק הראשון מצוה כי אם הגדת העתיד, והמצוה היא בפסוק השני על הדרך שאמרתי, ויהיה כח המאמר שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ כאשר ישאלו ישראל מלך שאז ישימו מי שיבחר בו השם שיהיה מקרב אחיהם לא למנות מלך סתם, ולזה מה שאמרו שם רבי נחמיה אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן של ישראל, שנאמר (דברים י״ז י״ד) ואמרת אשימה עלי מלך וגו׳, הנה כיוון החכם הזה לדעתי. הרביעי כי אם היה שאלת המלך מצוה בפני עצמה שישאלוהו, יתחייב שתהיה מצוה שנית שישימו להם מלך אשר יבחר השם ומקרב אחיהם, כאמרו אשר יבחר ה׳ אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך שהם שתי מצות עשה מתחלפות, האחת שישאלו מלך והשנית שיהיה מקרב אחיהם אותו שיבחר השם, וזה לא קבל אחד ממוני המצות אלא שהיה מצות עשה אחת לבד, שום תשים עליך מלך אשר יבחר וגו׳ מקרב אחיך וגו׳, ומצות לא תעשה, לא תוכל לתת עליך איש נכרי, והוא ממה שיורה גם כן שהעשה הוא שישים המלך שיבחר השם מקרב אחיו לא שאלת המלך בסתם. החמישי שכאשר ישראל שאלו מלך לא שאלו אותו לשם מצוה ולא אמרו תנה לנו מלך כאשר צוה ה׳ את משה, אבל אמרו לשפטנו ככל הגוים, וכאשר שמואל הוכיחם עליו ואמר רעתכם רבה בעיני ה׳, איך לא אמרו בהתנצלותם לא חטאנו כי השם צוה לעשותו? ואמרו לבד והיינו גם אנחנו ככל הגוים, יורה שהיה ידוע ומקובל ביניהם ששאלת המלך אינה מצוה ושהם שאלוהו ביצרם הרע. ואחרי הנחת הדבורים האלה אומר בהיתר השאלה הנזכרת, שישראל לא נצטוו בתורה על שאלת המלך ולא בחר ה׳ בהקמתו כמו שבא בדבור השלישי, ולא היה המלך צריך ולא הכרחי להנהגת קבוציהם, אחרי שהיה השם נלחם אליהם והיו מתנהגים על פי התורה והיו עמהם נביאי השם וכאלו היה הולך לפניהם תמיד והוא היה מלכם באמת כמו שבא בדבור השני, ושכל מלך לאחדותו והתמדתו ויכלתו המוחלט הוא מזיק בכל אומה ולשון כל שכן באומת ישראל כמו שבא בדבור הראשון, ומפני זה ישראל בשאלם מלך אשר הוא מנהיג מסוכן (וכל שכן בערכם שהיו בלתי צריכים אליו לדבקות ההשגחה האלהית עמהם והנבואה אשר בתוכם תמיד, ובעשותם מה שלא צוו עליו ממנו יתברך) חרה אף השם בהם ואמר לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם, ואמר שמואל ותאמרו לא כי מלך ימלוך עלינו ויי׳ אלהים מלככם, יורה שהיה החטא בבעטם במלכות האלהי ובוחרים במלכות האנושי, ומפני זה לא הקים יהושע מלך ולא שאר השופטים יראי ה׳ וחושבי שמו, להיות דבר בלתי הגון מהצדדים הנזכרים בדבורים הקודמים. ולאומר שיאמר אם היתה שאלת המלך רעה בעיני ה׳ יתברך, אם כן כאשר שבו ישראל בתשובה ואמרו יספנו על חטאתינו רעה לשאול לנו מלך למה לא עזבו החטא ולא חזרו מהמלכת המלך? ומה הועילה התשובה והתפלה מבלי עזיבת החטא? והיו אם כן כטובל ושרץ בידו, והאל יתברך למה שלח אחר כך למשוח את דוד למלך עליהם ונתן לו ולזרעו אחריו ברית המלכות לעולם והיו אם כן תמיד בחטאם? הנה לזה אשיב ואומר (מלבד מה שכתבתי בשם האגמון הנזכר) שאם היה שאלת המלך חטא מפורש שהזהירה התורה עליו היה התירו ממה שיקשה, אבל אני לא אמרתי כי אם שהיה דבר הרשות, ועם היותו מפועל היצר הרע לא הזהירה התורה עליו ולא גם כן צווה על עזיבתו, והוא כענין היפת תואר שאין המצוה מן התורה שיבעל האדם הגויה הנדה השפחה הזונה בתוך המלחמה ולא הזהיר גם כן עליו שלא יעשה אותו לפי שדברה תורה כנגד יצר הרע, ומפני זה אחרי שבעלה לא צוה שיעזבנה כי אם שיגיירה ויחזירה מכלל הדת ולא יבעלה עוד בנדותה, ולכן דוד בחיר ה׳ עם היותו ירא אלהים וסר מרע כאשר לקח במלחמה את מעכה בת תלמי מלך גשור שהיתה יפת תואר לא עזבה אחר כך, והיא ילדה לו את תמר ואת אבשלום, ככה היה ענין המלך הקמתו אינו מצוה ואינו גם כן עבירה נאסרת בתורה, ולכן אחרי ששאלו אותו ונמשח לא חזרו ממנו, ולא היו אם כן ישראל כטובלים ושרץ בידם, והיה די להם שיקיימו מה שאמרה תורה לשום עליהם אשר יבחר ה׳ מקרב אחיהם, ולזה מה שאמר שמואל אליהם אל תיראו וגו׳ אך לא תסורו מאחרי ה׳, רוצה לומר אין הדבר אסור מצד עצמו לשימנע התקון, כי אם לא תסורו מאחרי ה׳ יהיה המלך כלי ואמצעי להצלתכם וטובתכם ואם לא תעשון כן גם אתם גם מלככם תספו. ולפי שהם לא יחשבו שבהמלכת המלך האנושי יפרד מהם השגחת המלך האלהי יתברך אמר כי לא יטוש ה׳ את עמו בעבור שמו הגדול וגו׳, רוצה לומר אף על פי שהמלכתם מלך בשר ודם לא יטוש מלכנו האמיתי יתברך את עמו בעבור שמו הגדול עם היותכם בלתי ראוים אליו, ונתן הסבה ואמר כי הואיל ה׳ לעשות אתכם לו לעם, ועם היות בכם מלך אנושי תקראו עם ה׳ והוא יתברך תמיד המלך האמיתי בתוככם. ולהשריש בלבם האמונה הזאת שהקב״ה לא היה מקנא במלכות לבל יהיו שני מלכים משתמשים בכתר אחד, הוא כתר מלכות, כי הם לפניו כשאר העם, ולפי שלא יאמר אומר כלום גבור מקנא אלא בגבור כמוהו? (כמאמרם ז״ל ע״ז נ״ה ע״א) לכן אחרי שבקשו ישראל מלך נמשחו המלכים תמיד ולא צוה שיעזבו אותם ולהניחם, אם לא שהיה החפץ האלהי שילכו אחריו ולא יסורו מן המצוה ימין ושמאל, ולכן בחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן, לפי שהיה גלוי לפניו יתברך טבעו ותכונתו שיהיה איש ירא את ה׳ במצותיו חפץ מאד, ולזה גם כן בחר יתברך ששמואל עצמו ימשח את דוד, לבל יאמרו העם שהנביא חרה אפו בשאלתם מלך מפני כבודו בבקשו השררה והכבוד, והוא לא כן יחשוב כי אם בעבור תועלתם, ולזה אמר בתוכחתו גם אני חלילה לי מחדל מהתפלל בעדכם וגו׳, ולכן נמשח דוד על ידו להודיע שלא היה חושש דבר לעצמו כי אם לתועלת ישראל. הנה ביארתי הדרוש היקר הזה והארכתי בו להשלמת חקירתו והותרו בזה לדעתי השאלות שנית ושלישית:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ויאמר השם אל שמואל שמע בקול העם וגו׳. זכר שהאל יתברך אמר אל שמואל שישמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליו להקים מלך, ושלא יחשוב שהיה זה למאסם בו ובמשפטו כי את האל יתברך מאסו ממלוך עליכם ולכן בחרו מלך, ואמר זה לפי שהיה ענין המלך הכרחי לשאר האומות, לפי שאין להם הנהגת ההשגחה האלהית, אבל עם ישראל שהשם אלהיהם מלכם והוא הנלחם להם והוא המסדר משפטיהם על פי התורה לא היו צריכים מלך, ולכן אמר שמאסו את השם ממלוך עליהם כמו שאמרתי. ואמר יתברך שאין זה אצלם דבר חדש לעזוב הנהגת השם יתברך ולקחת הנהגת המלך.

כי היה זה ככל המעשים אשר יעשו מיום עלותם מארץ מצרים שעזבוהו ויעבדו אלהים אחרים כן המה עושים היום הזה שעוזבים את השם ושואלים מלך, ואמרו כן המה עושים גם לך, הוא מרבה שכן הם עושים עתה נגד השם יתברך וגם כן לשמואל שעוזבים הנהגתו ושואלים מלך, כי עשו לשמואל כאשר עשו לשם יתברך:

וצוהו שעם היות שישמע בקולם הנה העד יעיד בהם מה שקרה אותם באחרית הימים, ועוד יגיד להם משפט המלך וגו׳, ולפי זה יהיה אמרו ועתה שמע בקולם אינו צווי מחודש שישמע בקולם כי כבר צוהו על זה, אבל כוונתו לומר ועתה עם היות שתשמע בקולם הנה העד תעיד בהם, כלומר מה שיהיה בעתיד ממעשה המלכים ותגיד להם משפט המלך. ובמסכת סנהדרין פרק כ״ג (דף כ׳ ע״ב) נחלקו חז״ל ר׳ יוסי אומר כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו, ור׳ יהודה אומר לא נאמרה פרשה זו אלא לאיימם ולבהלם. והרמב״ם בספר שופטים בהלכות מלכים פרק ראשון פסק הדין לדעת ר׳ יוסי. ופשט הכתובים לא יורה זה והוא מורה באמת כי האמת כדברי ר׳ יהודה שאמר זה לאיימם, לפי שהתורה לא זכרה דבר מזה בפרשת המלך שהוא היה המקום הראוי אליו, אבל אמרה (דברים י״ז כ׳) לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, והוא ממה שיורה שהמלך כפי הדין וכפי התורה לא היה מותר בו הדברים האלה שנאמרו בפרשת המלך כאן, ואם משה לא אמרו בתורה הנה לא ניתנה מצוה חדשה אחרי מותו, וכאמרו (שבת פרק י״ב דף ק״ד ע״א) אין נביא עוד רשאי לחדש בה דבר, ואיך נאמר אם כן שהיה זה מצוה כוללת למלכים נתנה על ידי שמואל? וכן כתב רלב״ג שאין המלך מותר בענינים האלה, אבל זכר שמואל מה שיעשה המלך כשיתחזק על מלכותו בכח זרועו. ואני אחשוב שקרא זה משפט המלך לא להגיד שהיה זה משפט ודין, אבל לפי שהם אמרו תנה לנו מלך לשפטינו היה התשובה זה יהיה משפט המלך, רוצה לומר המשפט אשר יעשה לכם הוא שיגזול את כל אשר לכם, וזה להודיע שלא יעשה ביניהם המשפט אשר שאלו, אבל יקח את כל אשר להם כפי העולה על רוחו, ולזה לא אמר סתם והגדת להם משפט המלך, אבל הוסיף לומר עוד אשר ימלוך עליכם, רוצה לומר המלך אשר אתם שואלים ואשר ימלוך עליכם זה יהיה המשפט אשר יעשה ביניכם:

וזכר שאמר שמואל את כל דברי ה׳ אל העם השואלים מאתו מלך, ולא אמר זה על פרשת המלך שזכר בכאן, כי אחרי זה בעת שהפיל הגורלות אמר וידבר שמואל אל העם את משפט המלוכה ויכתוב בספר, אבל הכוונה בכאן לומר שהגיד שמואל אל העם את כל דברי ה׳ והם הדברים שזכר לא אותך מאסו וגו׳ ככל המעשים וגו׳, וכאשר הפיל הגורלות אז הודיעם משפטי המלוכה, רצה לומר המשפט שעושים המלכים בעם או המשפט שנכתב בתורה בענין המלך, ומה שאמרו אל יהושע (יהושע א׳ י״א) כל איש אשר ימרה את פיך ימות, והותרה בזה השאלה הרביעית:

ויאמר זה יהיה משפט המלך וגו׳. זכר שהמלך לא יעשה משפט וצדקה לכל עמו, ושהמשפט אשר שאלו ואשר חשבו שיעשה להם הם הדברים הרעים והמגונים שיזכור, וקרא זה משפט המלך על דרך סגי נהור, וזכר בזה ששה דברים. האחד את בניכם יקח ושם במרכבתו ובפרשיו ורצו וגו׳, רוצה לומר שיקח מבניהם להיות רצים רגלים לפני מרכבתו ולפני פרשיו

וכן יקח מבניהם לשום לו שרי אלפים ושרי חמשים, ועם היות זה כבוד אליהם, הנה הנכבדים שבהם יברחו מהשררה ולא ירצו להתודע לרשות אם לא מאימת המלך, כי יחדלו עם זה מעשות צרכיהם עם טורח ועמל המנוי והשררה, וכמו שאמר יותם בן גדעון במשליו (שופטים ט׳) החדלתי את דשני והלכתי לנוע על העצים וכמו שפירשתי בספר שופטים. וכן יקחם לקצור קציר המלך ולחרש חרישו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו, וזכרו המפרשים שזהו בשכר לא בחנם אלא שהמלך קודם לכל אדם, וזהו לדעת האומר שהדברים האלה המלך מותר בהם ושהוא כפי הדין. וכפי מה שפירשתי יהיו הדברים כפשוטם, יאמר שיקח מבניהם אם לרוץ לפניו אנשי רגלי וזה הבחורים הראויים אליו, ואם להיותם שרים וזה הראויים אליו, ואפילו עובדי האדמה שהיה ראוי שיהיו חפשים מעניני המלכות וכן הבעלי אומניות הנה המלך גם כן יקחם, אם לעבודתו ואם לעשות מלאכתו.

ואחר שזכר מהבנים זכר מהבנות ואמר את בנותיכם יקח לרקחות וגו׳, שהיה המנהג ביניהם שהנשים יעשו תבשילי המלכים וכל זה בלי ספק יהיה בחנם:

השני הוא ואת שדותיכם ואת כרמיכם יקח וגו׳ ונתן לעבדיו והוא עושק יותר גדול שיקח קרקעותיהם לתת לעבדיו וגם זה יורה שאין זה דבר משפט כי אם עושק וגזל גדול, כ״א היה כפי הדין איך לא לקח המלך אחאב הכרם אשר לנבות היזרעאלי? והוצרכה איזבל להוציא עליו שברך אלהים ומלך כדי להמיתו ולקחת אותה אז ממנו, אם היה שכפי הדין יוכל לקחת שדה וכרם. וחז״ל (עיין רד״ק) פירשו לא שיקח השדות והכרמים אלא פירותיהם אם יצטרכו אותם עבדיו כשילכו למלחמה ופשטו על המקומות אם אין להם מה יאכלו ויתנו דמיהם. וכבר זכרתי שמה שלא בא בכתוב אין ראוי לפרשו עליו על דרך הפשט, וזה כלו לדעת האומר שכל הכתוב בפרשת המלך זוכה בו ולכן בעלי זה הדעת יבקשו צדדים להתירו, אבל כפי מה שאמרתי שהוא ספור פעולותיהם המגונות יהיה הדבר כמשמעו:

השלישי וכרמיכם יעשר, רוצה לומר שהמלך כשירצה יקח מעשר מכל התבואות, וזה יותר קשה שיתדמה בזה ללוים ולעניים ויעשה שלחנו כשלחן גבוה:

הרביעי ואת עבדיכם ואת שפחותיכם, רוצה לומר שגם יעשה עול אחר, והוא שהעבדים והשפחות והחמורים והבחורים שיצטרכו להם מעבודת האדמה עם היות שהמלך יקח מהתבואות מעשר, הנה עוד יקח מהם את משרתיהם ואת חמוריהם, באופן שלא יוכלו לעשות מלאכתם:

החמישי הוא צאנכם יעשר וגו׳, רוצה לומר שעם היות המעשר לגבוה תלוי בגרן ויקב לבד, הנה הוא לא די שיקח מהם המעשר ההוא כלוים אבל גם יקחוהו מהצאן, והוא יותר זר, ובכלל הצאן נכלל הבקר: הששי הוא אמרו ואתם תהיו לו לעבדים, רוצה לומר אף גופותיכם לא יהיו בני חורין, כי המלך ישתעבד בכם כעבדים כנעניים ככל אשר ירצה, וחז״ל (מיימוני פ׳ ד׳ מהל׳ מלכים) אמרו שיוכל להטיל מס עליהם כתיב הכא לעבדים וכתיב התם יהיו לך למס ועבדוך:

וזכר שיהיה העול והחמס שיעשה המלך כל כך שתזעקו לפני השם, ואמר זה לפי שאין יכולת בבני אדם למרוד במלכם, כמו שאמר דוד המלך ע״ה (שמואל א כ״ו ט׳) כי מי שלח ידו במשיח ה׳ ונקה, אבל יהיה בידם לזעוק לפני ה׳ מפני מלכיהם, ועם היות שקרוב ה׳ לכל קראיו, זכר שלא יענה אותם ה׳ ביום ההוא לפי שכבר התרה בהם ולא שמעו:

וספר הכתוב שלא אבו העם לשמוע בקול שמואל, רוצה לומר שכבדה אזנם משמוע וישיבו אותו דבר לא כי מלך יהיה עלינו

והיינו גם אנחנו ככל הגוים וגו׳, וכוונתם לומר שעם כל הטענות שזכר הנה יבחרו במלך. ובענין העושק והגזל שזכר יהיו ככל הגוים ויסבלו משא מלך ושרים כהם, ובזה יקבלו תועלת שישפטם המלך ויצא לפניהם ונלחם מלחמותיהם, ואמרו זה להעיר ששמואל לזקנתו וגם עלי שקדמהו עם היותם שופטים לא היו יוצאים למלחמות לפני בני ישראל והמלך יצא לפניהם, וגם כוונו בזה שאף על פי שיעשה המלך כל העושק והגזל אשר זכר הנה יעשה ביניהם משפט ויצא למלחמות, ולכן ראוי שיסבלו היזקו עם התועלת המגיע ממנו, ואם יקח מאשר להם יצילם מעושקים אחרים בענין המשפט ומהאויבים במלחמות, ואם כן יגבר בזה התועלת הכללי מההיזק הפרטי, וגם שכל מה שיקח מהם אינו עושק כי אם משפט ודין שיהיה לו חלף עבודתו, ובהיותו משרת את העם ושופט אותם ומצילם מאויביהם יקח מהם הדברים הצריכים לו כי שכיר הוא בא בשכרו:

ושמואל דבר באזני ה׳ כל זה, רוצה לומר שהתפלל עליו ושאל מה ישיב אליהם?

והאל יתברך השיבו שמע בקולם והמלכת להם מלך, ורצה בזה שישראל שאלו משמואל שיתן להם מלך ואם כן היו נותנין ענין ההמלכה בידו, ולזה אמר יתברך הבן ושמע דבריהם שתולים הכל בידך ומודה להם בדבר ואמור אליהם שאתה תמליך להם מלך, ומזה למד שמואל שאמר אל אנשי ישראל לכו איש לעירו, רוצה לומר אני אמליך המלך כמו שאמרתם מה לכם בזה? לכו לעריכם ואנכי אעשה כדבריכם, והיתה הכוונה כי האל יתברך יבחר המלך כאשר ירצה והוא יקראם ויאסוף את ישראל אחרי שיודיעהו האל יתברך המלך אשר ימלוך עליהם: